<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב פפא [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה אותה. — הגה"ה, מן היורשין דשעבודא דאורייתא תימא דרב פפא גופא קאמר בפרק גט פשוט (שם) גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואומר רבינו תם (קידושין י"ג תוד"ה אמר רב פפא) דהכא כמו איכא דאמרי דיש הרבה בתלמוד כיוצא בזה ורב אלפס פירש (ב"ב סי' רמ"א) דהכי קאמר שלא תנעול דלת כו' (ור"ח פירש) כלומר העמידו חכמים אדאורייתא שלא רצו לתקן שלא תגבה מן היורשין משום נעילת דלת, ור"ח פירש דבגט פשוט בא להשמיענו רב פפא דמלוה על פה גובה מן היורשין אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, עכ"ל... פרק קמא דקידושין (תוס' שם) ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול. — הגה"ה, פ"ה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואע"ג דשיעבודא דאורייתא עבוד רבנן תקנת לוקח דלא הוה ידע, עכ"ל פ"ק דקידושין (שם) אבל מלוה בשטר יש לה קול והלוקח הפסיד עצמו שלא חקר.
<h2>דף ז:</h2>
מי שעשה חובות הרבה כל שקדים חובו גובה תחילה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות ואם קדים האחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם בחובו זכה במה דברים אמורים בקרקעות שהיה לו בעת שלוה אבל אותן שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד ואחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ללות מאחר הרי הן משועבדין לראשון וכן אפילו הן מאה.
אין דין קדימה במטלטלין אלא כל מי שיגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון ואמר ר' יוחנן בפרק ב' דגיטין (דף י"א) שאם קדם אחד מהם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ד) במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אמר לו הלוה זכה בחפץ זו לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו [ו]אין אחד מבעלי חובו יכולין לגבות מאילו שכבר זכה בהן אחר.
<h2>דף כא:</h2>
שנינו בפרק שום היתומים כשנזקקין בית דין לנכסי יתומים שמין את הקרקע ואחר כך מכריזין עלה ל' יום רצופין או ס' יום שני וחמשי ושני ומכריזין בכל בוקר וערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאתן. — הגה"ה, פי' דאמר להו לפועלים ביציאתן לערב זילו סיירו ליה לההיא קרקע אם הוא שוה כך וכך ליטרא ולבקר כשתהיו נכנסין למלאכה השיבו לי דבר כמה היא שוה והיו מכריזין לבקר בשעת הכנסת הפועלים למלאכה כי היכי דנזכר בעל הבית דאמר להו מאמש לעיוני וניזיל בעל הבית ונשאלינהו לפועלים כמה היא יפה ויבא ויקח, עכ"ל הקו' שם. — וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלים לבקר ובעת שמכריזין מציינין השדה במיצר שלה ומודיעין כמה היא יפה וכמה היא שוה ומפני מה רוצין למכרה אם להגבות בעל חוב או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה להגבות לאשה. — הגה"ה, פי' דשקלא על יד על יד דדינא הכי שיכולים יורשים לכפותה שתהא נפרעת כתובתה על יד על יד מה שאין כן בבעל חוב, עכ"ל הק' שם. ויש מי שרוצה לתת לבעל חוב. — הגה"ה, דמק(ב)ל זוזי פי' דנסיב זוזי מאבי אע"ג דלא הוי טבי ותקולי כדאמרי אינשי [ב"ק מ"ו ע"ב] ממארי רשותי[ך] פארי אפרע, עכ"ל הקו' (שם).
<h2>דף כב.</h2>
בפרק שום היתומים במסכת ערכין (דף כ"ב) אמר רבי יוחנן אין נפרעין מנכסי היורשין אלא אם היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם עד שיגדלו דשמא יש להם ראיה שסותרין בו השטר הזה אלא אם כן היה ריבית של גוי אוכלת בהן בנכסיהם אז בית דין מעמידין אפוטרופוס להם ונזקקין בית דין לנכסיהן ופורעין החוב וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להן אפוטרופוס ונזקקין משום חן האשה שתהי לה דבר שתנשא לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונישאת ואחר כך באתה לתבוע כתובה מן היתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת ואין לה מזונות אמנם תוך הזמן פי' שטר חוב שיש בו זמן נזקקין כריש לקיש שסובר (בפ') [בבבא] בתרא (דף ה') נזקקין בתוך הזמן ולא כר' יוחנן דסבר אין נזקקין, כך פסק ריצב"א. — הגה"ה, הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד [או] פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים שלא אמרו נזקקין לנכסי היתומים ליפרע מהן כתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות וזאת הואיל ונוטלת הכל מה זכות יש ליתומים הקטנים בדבר זה שנזקקין להן ולא חשו לחן האשה, עכ"ל מיימון (הלכות מלוה ולוה פי"ב הל' א').
כשיורדין בית דין לנכסי לוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חובו אלא מן הבינונית במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל אם בא ליפרע מנכסי יורשין בין גדולים בין קטנים לא יפרע אלא מן הזבורית.
כבר תקנו הגאונים השתא שיהא בעל חוב גובה מן המטלטלין של יורשין וכן דנין בכל בית דין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי בחובות שלהן לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יתר מהתקנה וסייג גדול עשו שמא לא יודע הלוה בתקנה זו ונמצא גובה ממון יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב היתומים.
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
כל הנמנע מלהלות לעני נקרא בליעל וחוטא שנאמר (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה כו'. כשם שמצוה להלות כך מצוה על הלוה לפרוע שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ואמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.
מצוה על היתומים לפרוע חוב של אביהן מהמטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לתת אין כופין אותו כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א) גבי ההיא דקטינא דארעא, ואם תפסן בעל חוב מחיים גובה מהן כן פוסק רב נחמן פרק הכותב (דף פ"ד), טען שמחיים תפסן והיורש טוען שתפסן לאחר מיתה על היורש להביא ראייה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפסן היתה תפיסה זו שטרות וטען שהם בידו משכון של חובו ומחיים תפסן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס או יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
מעשה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע ליורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה את שטר חובו קודם שמת כגון דשמתינהו ומת בשמתא או כשחייב מודה מסקינן בפרק גט פשוט שחוזר וגובה מן היורשים מה שפרע ואפילו תוך הזמן לדברי רבינו משה [הלכות מלוה ולוה פכ"ו ה"ו]. היה המלוה גוי אין היורשים חייבים לשלם שמא אביהן נתן לזה הערב החוב כולו מפני שהגוי תובע לערב תחילה ולכן פרעו לו מיד אבל אם (הודיעו) [הודיען] שהגוי תובע אותו ופרע לו חייב[ין] לשלם.
<h2>דף כב:</h2>
מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר לו להודיעו במהרה אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ודין זה מפרש רב נחמן בפרק הכותב שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו וילך וישב במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין. ובירושלמי (כתובות פ"ט ה"ח והלכה י') פריך וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר ר' ירמיה כשרבית אוכלת בהן ומסקינן דמשלחינן בתריה תלת או תרי זימני אי אייתי הא טבות ואי לא מחלטינן לנכסיה.
שלוש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו ראייה ראשונה לקיים השטר שבידו ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין ראיה שלישית שהנכסים הללו של פלוני הלוה הם.
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
עוד אמר רבא התם (ערכין דף כ"ב) אין נזקקין לנכסי יתומים ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או שדה נזקקין אחר שמעמידין להן אפוטרופוס לטעון טענתן, אמר תנו מנה [זה] לפלוני או שדה זה נותנין ואין נותנין להן אפוטרופוס, נמצא קרקע שאינו שלו אלא טען הטוען שהוא גזול ביד המורישו מעמידין להן אפטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלים. וכן אמר ר' יהושע בפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) קטן שתקף בעבדים וירד לתוך שדה של חבירו וכבשה אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל יביא עידיו אם יש לו עדים, עוד שם מסקינן שקרקע שהיה בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה ג' שנים בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדלו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו כאן אבל אם לא היה לקטן חזקת אבות יכול האחד לטעון לקוחה היא בידי כדמוכח ברבה ב"ר שרשום בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב) אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו מקיים השטר שלא בפני בעל דין מפני שמן התורה אין צריך קיום דחזקה דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להן אפוטרופוס.
<h2>דף כג:</h2>
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם מצוה עשה ולא חסרו ממון ואם היה (הערב חייב לכתובה) [האב ערב לכתובת בנו] וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב — הגה"ה, אע"פ שלא קנו מידו ואיזהו קבלן זה שאומר לאשה הנשאי לזה ואני נותן (בכתובתה) [כתובה] זו, אבל אם אמר לה אני ערב כתובה זו אני פורע כתובה אני חייב בה פטור אלא אם כן היה אביו, ערב של כתובת בנו וקנו מידו חייב לשלם שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פרק כ"ה ה"ו, ואישות פי"ז ה"ט].
עבד שעשה רבו אפותיקי ושחררו אע"פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו יצא לחרות [גיטין מ' ע"ב] דאמר [רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ורבא לטעמי' דאמר (פסחים ל' ע"ב)] מכאן להבא הוא גובה, והקדש דאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ליה על ידי פדיון אמרינן התם (ערכין כ"ג) דהקדש יוצא בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
יש מן הגדולים שאומרים שמסדרין לבעל חוב ורבינו תם פסק בספר הישר שאין מסדרין לבעל חוב. — הגה"ה, ומביאין ראיה דאמר בתלמוד (ב"ק י"א) ואפילו מגלימא דעל כתפאי, ע"כ הגה"ה. — כיצד מסדרין לבעל חוב אומר ללוה הבא כל מטלטלין שיש לך ולא תניח מחט ונותנין לו מהכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו ולא שילבש משי וכיוצא בזה ונותנין לו מטה ומצע הראויין לו לישב עליהן ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישב עליו ואין נותנין לו כלי אשתו ובניו ונותנין לו סנדליו ותפיליו היה אומן נותנין לו כלי אומנתו מכל מין ומין שנים, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כגון שהיה חרש והיה לו ד' מעצדין ומגירה נותנין לו מעצד ומגירה בלבד, היה איכר או חמר אין נותנין לו צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאילו. — הגה"ה, גדולין דוחקין אותו למכור מטלטלין וללות ולמצא מעות ובאותו זמן משביעין אותו להוציא כל אשר לו בפני בית דין לפרוע לבעל חובו ואף מכאן ולהבא שלא לדחותו אם תשיג ידו וכל ספריו לוקחין ממנו אפילו תפילין כי ההוא (ערכין כ"ד) דאתא לקמיה דרב יימר אמר ליה (חלוקו) [סליקו] ליה תפיליו ומעשה ידו העודף על מזונות אשתו ובניו פחותים מז' שנים יקחו ממנו כי בני ז' שנים אינם עליו לזונו כדרש ר' שילא אבל זן קטני קטנים עד בן שש שנים (כתובות נ' ושם איתא ר' שמואל בר שילת) ואחר כך משביעין אותו על הנסתר ויתן לו זמן על הנשאר לפרעו מעט מעט בחשבון בחוב שנאמר (ויקרא כ"ז) על פי אשר תשיג, עכ"ל מפסקי רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה.
<h2>דף כד.</h2>
אין בעל חוב גובה בכסות אשתו ובניו של לוה לא מבגדים צבועין לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחו לשמן הרי אילו שלהן במה דברים אמורים בכלי חול אבל בכלי שבת ומועד גובין אותו לבעל חוב ואין צריך לומר תכשיטי כסף וזהב שגובין אותו.
